תשמעו סיפור מהבית: כשלַיְלָה היתה בת 4-5, הייתי מהאמהות הפלצניות שמביאות לגינה קופסה חמודה עם חמוציות מיובשות, עגבניות שרי צהובות וכאלו נשנושי בריאות הכי בלתי-מזיקים שיש. הילדה אהבה, המבטים מאמהות אחרות ליטפו לי את האגו האימהי. הכל טוב. רק ש... שעתיים אח"כ, לַיְלָה אוכלת 2 ביסים מארוחת הערב וזהו. אין לה מקום. זו הארוחה היחידה ביום שהיתה בשליטתי, זו הארוחה היחידה ביום שאכלנו ביחד, זו הארוחה שהכילה את כל המנות האהובות עליה - ולא היה לה מקום עבורה.
לקח לי קצת זמן להבין שאני אשכרה יורה לעצמי ברגל. יום אחד תפסתי אומץ וירדתי איתה לגינה בלי קופסה. בלי נשנוש. בלי אף חמוצית. ב- 18:00 לַיְלָה אמרה לי שהיא רעבה. "אם את רעבה לארוחת ערב, נצטרך להיפרד מהחברים וללכת הביתה לאכול". לא, היא רצתה להמשיך לשחק. ב- 18:15 היא כבר ידעה לומר לי שהיא רעבה לארוחת ערב. רעבה ברמה כזו שמוכנה לעזוב את הגינה.
הדרך הביתה לקחה 7 דקות, בהן היא לא הפסיקה להתלונן שהיא רעבה. האמא הפולניה שאני, הדור 3 לשואה שאני, זו שאובססיבית להאכיל את כולם - לא היה לה קל להתמודד עם זה. היו גם מבטים מאמהות אחרות. האגו האימהי שלי לא אהב את זה. אלו היו דקות ארוכות.
בבית לקח לי עוד כמה דקות לחמם את הארוחה הטובה שהכנתי מראש. סה"כ הילדה היתה רעבה, ממש חשה רעב במשך כרבע שעה. זה מספיק כדי להבין את ההבדל בין רעב לחשק. זה לא מספיק (במקרה שלה) להגיע להיסטריית רעב שכבר אין עם מי לדבר.
באותו ערב לַיְלָה אכלה ארוחת ערב מצוינת. ואיך היא נהנתה ממנה. לפני השינה הסברתי לה למה נהגתי כך והיא די הבינה. במשך תקופה המשכתי כך. אבל לא הייתי צריכה יותר מדי, כי לַיְלָה כבר למדה את גבולות הרעב והשובע שלה. והיא מאוד נהנתה מארוחות הערב המשותפות והמושקעות שלנו. כך שגם אם לפעמים היתה מקבלת למשל עוגייה מחבר, היא הקשיבה לי כשביקשתי לעצור אחרי עוגייה אחת, כי אחרת לא יהיה לה מקום לארוחת הערב שהכנתי ומייד פצחתי בתיאור מגרה במיוחד של האוכל המצפה לה.
אני מספרת לכן על זה רק כהשראה. ברור לי שזה לא מתאים לכל אחד. ברור לי שזה קצת קיצוני.
אבל הנה כמה הצעות שבטוח תוכלו ליישם:
1) אם כן תגישו נשנוש אחה"צ - אז באמת שיהיה סמלי. ולא משנה כמה הוא בריא.
לאכול ארוחת ערב מסודרת - זה הרבה יותר בריא.
2) לא לדחוף אוטומטית נשנוש בגינה. אולי בכלל הילדה לא רוצה?
אולי זה סתם הרגל שלנו כי הורים אחרים עושים?
אולי זו דרך שלנו לתת תשומת לב ביציאה מהגן?
יש דרכים אחרות להעניק תשומת לב כזו. לא רק אוכל.
3) למדו את הילדים על ההבדל בין רעב לארוחה לבין חשק לחטיף.
כשאתן אוכלות לידם תגידו ממש במילים "אני רעבה אז אוכל עכשיו את הספגטי בולונז הטעים הזה".
כשאתן מסיימות תגידו "עכשיו אני שבעה, אחרי שסיימתי לאכול".
כשמחשק לכן שוקולד - תגידו: "יו, איך מתחשק לי שוקולד. אני לא רעבה בכלל, אבל פשוט מתחשק לי פינוק מתוק".
כי מותר שיתחשק ומותר לספק את החשק. בטח שמותר!
רק כדאי לזהות ולהבחין מתי זה חשק ומתי רעב. ומתי שבעתי ודי.
זה כ"כ חשוב שהילדים ילמדו מגיל צעיר על ההבדל בין המושגים.
4) השתדלו לשמור על רווחים של לפחות שעתיים בין הארוחות.
זה לא ריאלי להגיש תפוח ב- 17:00 ולצפות שיאכלו ארוחת ערב ב- 18:30.
רצוי שהילדים יגיעו לשולחן האוכל כשהם קצת רעבים.
אחרת הארוחה הופכת למשימה שאין להם מוטיבציה עבורה.
והרי כל מה שאוכלים כשקצת רעבים - יהיה טעים יותר!
ואיך אני יכולה לעזור לך עם הבררנית הפרטית שלך? סדנת בישול אישית להורה+ילד/ה בררניים, בביתכם. כל הפרטים עליה כאן: https://wa.me/p/5942559229089286/972544602059 שיחת ייעוץ טלפונית אישית + ספר הדרכה ומתכונים מיוחד לנושא. תראו איזה שינוי אדיר היא יצרה אצל טלי: https://www.facebook.com/groups/1413675732093004/permalink/4170249689768914/ כל הפרטים עליה כאן: https://wa.me/p/4537743419635281/972544602059
